אני מרגישה פחד
חרדה קיומית
כבר למעלה משנה, מאז ההצפה של הפוסט טראומה וההתפרצות של הפיברומיאלגיה אני לא מצליחה לעבוד
עבדתי לפני כן ב-3 עבודות, עבדתי מהבוקר עד הלילה והרווחתי יותר ממשכורת מינימום, שזה די מרשים מבחינתי
הייתי בזוגיות והייתי מוקפת חברים ולראשונה בחיי לא הרגשתי בודדה או שרוטה מהחיים
ופוף בבת אחד החיים הטיחו אותי הביתה סגרו לי את הדלת ואמרו לי שבי לנוח, הגיע הזמן לטפל במשקעי הנפש
לקח לי כמה חודשים להבין שמשהו לא בסדר, להבין שזה לא בשליטה שלי ולהבין שאני צריכה עזרה
לקח לי זמן לגייס את הכוחות שהייתי צריכה בשביל לדאוג לעצמי, אבל נכנסתי לזה בכל הכוח
מטיפול רגשי לטיפול אורטופדי, דיקור סיני, פעילות גופנית, יוגה, תזונה נכונה
מערך שלם של בריאות נפש-גוף. קיוויתי שזה ייפתר לפני הלימודים אבל
התחלתי ללמוד, זה מה שהחזיר אותי לסוג של תפקוד, ואם לא הקורונה לא הייתי שורדת את הסמסטר הנוכחי
אבל לא הצלחתי לפתור את הבעיות, והאנרגיות שהשקעתי בלטפל בעצמי בכל המישורים ולהחזיק חיים ושגרה וליצור קשרים חדשים
האנרגיות האלה רוקנו אותי
זאת לא הפעם הראשונה שאני צריכה לבנות את המעגלים החברתיים שלי מחדש
אולי הם מתרחקים ממני, אולי אני מרחיקה אותם
אבל אני תמיד נשארת לבד
אני בקושי מצליחה לישון, בקושי מצליחה לקום, בקושי מצליחה להתרכז, הזיכרון שלי מחמיר, הכאבים מטיילים לי בכל הגוף והנפש שלי צועקת לאיזון שהיא לא תמיד מצליחה למצוא בתוך שגרה ומחוייבות ואנשים
זה דפוק זה כל כך דפוק והחלק הכי דפוק זה שעד לפני שנה שנתיים הייתי במקום כל כך שונה
עברתי תהליך כל כך ארוך מול הפוסט טראומה שלי וחשבתי שהחלמתי ופוף
נפגשתי עם הפסיכיטארית שבוע שעבר כדי לקבל חוות דעת לביטוח לאומי
דחיתי את המפגש איתה כמה חודשים כי המפגשים איתה תמיד מרוקנים אותי
צובעים את כל החולשות והפגמים והפגיעות שחוויתי במרקר זורח
נותנים לגיטימציה לכל קושי שאני חווה
והפתרון הוא תמיד אותו דיכוי סימפטומים מטומטם:
מרשם לתרופה שעוד לא לקחתי וגם לא אקח לעולם
ניסיתי שתי תרופות לפני 5 שנים, כשרק אובחנתי
זו היתה התקופה הכי קשה בחיים שלי והייתי זקוקה לכל עזרה שיכולתי לקבל
כדור אחד עשה לי רע ממש, כדור שני עשה דווקא טוב, אבל לא פתר לי שום דבר. הפסקתי לקחת אותו
אני לא מאמינה בדיכוי סימפטומים ואני לא מאמינה בקיצורי דרך
אם מאיזושהי סיבה איזון החומרים במוח שלי הופר ומנגנון השינה שלי נדפק
אני אצטרך למצוא דרך אחרת לחזור לאיזון ולתקן אותו
אז נפגשתי איתה והיא עברה על כל החיים שלי עם זכוכית מגדלת
חיפשה עוד ועוד חולשות ופגמים ושריטות שמסבירים את הקושי שלי לתפקד
שבוע אחר כך קיבלתי מסמך עם ערימת אבחונים חדשה
ואחד מהאבחונים שקיבלתי זה מה שגורם לי להרגיש את החרדה הקיומית שאני חווה כרגע
עזבו את זה שהאבחון מופרך ומעוות
עזבו את זה שרוב השיחה שתקתי ונתתי לה לזרום לכל כיוון שעלה בדעתה שיכול לעזור לי בתביעה
ולא תיקנתי אלא אם זה באמת הרגיש לי שקרי
ועזבו את זה שהיא נתנה את האבחון הזה רק בשביל ביטוח לאומי
זה רק חלק ממה שמפריע לי, כי בכל הגשת התביעה היה לי חשוב להידבק לאמת
כל איש מקצוע שניסה לנפח לעוות או להוסיף לסיפור שלי עצרתי
הסיפור שלי מספיק, ואם הוא לא מספיק אז כנראה שזה לא שלי
אבל כוסאמק האבחון שהיא הדביקה עליי זו תווית נוראית ומיותרת לגמרי
גם לביטוח לאומי וגם לי
פצצת אטום גרעינית שאם היא נופלת בידיים של הבן אדם הלא נכון
האמינות שלי נשרפת
אז סיפרתי למטפל, שצחק על האבחנה וצחק על הפסיכיאטרית
והסכים איתי שאני צריכה לקבור את הפצצה הזאת ולא לדבר עליה עם אף בן אדם בעולם
גם לא עם אמא שלי. קצת עצוב לי שאני לא סומכת על אמא שלי שאם היא תשמע על האבחנה הזאת היא לא תשתמש בה נגדי
דיברתי עם החבר הכי טוב שלי ורציתי לצחוק על זה
הוא כנראה הבן אדם היחיד בעולם חוץ מהמטפל שלי שאני מסוגלת לחלוק איתו כזה דבר
נתתי לו הקדמה ארוכה ומפורטת...ושיתפתי
הוא קצת שאל קצת התעניין קצת צחק קצת שיתף קצת שלל קצת לא שלל
ואז הרגשתי את החרדה הקיומית הזאת
מה אם טעיתי בזה שסיפרתי לו
מה אם המידע הזה ידלוף איכשהו
מה אם הוא יצחק עליי ובמקום להצחיק אותי
זה רק יבעית אותי עוד יותר
מה אם הוא יסתכל עליי אחרת
אני מבועתת לגמרי בחיי
אם מישהו שרד עד לכאן
אני ממש אבל ממש צריכה תמיכה
וחיבוק
וחוסר שיפוטיות
אני מרגישה פחד
חרדה קיומית
כבר למעלה משנה, מאז ההצפה של הפוסט טראומה וההתפרצות של הפיברומיאלגיה אני לא מצליחה לעבוד
עבדתי לפני כן ב-3 עבודות, עבדתי מהבוקר עד הלילה והרווחתי יותר ממשכורת מינימום, שזה די מרשים מבחינתי
הייתי בזוגיות והייתי מוקפת חברים ולראשונה בחיי לא הרגשתי בודדה או שרוטה מהחיים
ופוף בבת אחד החיים הטיחו אותי הביתה סגרו לי את הדלת ואמרו לי שבי לנוח, הגיע הזמן לטפל במשקעי הנפש
לקח לי כמה חודשים להבין שמשהו לא בסדר, להבין שזה לא בשליטה שלי ולהבין שאני צריכה עזרה
לקח לי זמן לגייס את הכוחות שהייתי צריכה בשביל לדאוג לעצמי, אבל נכנסתי לזה בכל הכוח
מטיפול רגשי לטיפול אורטופדי, דיקור סיני, פעילות גופנית, יוגה, תזונה נכונה
מערך שלם של בריאות נפש-גוף. קיוויתי שזה ייפתר לפני הלימודים אבל
התחלתי ללמוד, זה מה שהחזיר אותי לסוג של תפקוד, ואם לא הקורונה לא הייתי שורדת את הסמסטר הנוכחי
אבל לא הצלחתי לפתור את הבעיות, והאנרגיות שהשקעתי בלטפל בעצמי בכל המישורים ולהחזיק חיים ושגרה וליצור קשרים חדשים
האנרגיות האלה רוקנו אותי
זאת לא הפעם הראשונה שאני צריכה לבנות את המעגלים החברתיים שלי מחדש
אולי הם מתרחקים ממני, אולי אני מרחיקה אותם
אבל אני תמיד נשארת לבד
אני בקושי מצליחה לישון, בקושי מצליחה לקום, בקושי מצליחה להתרכז, הזיכרון שלי מחמיר, הכאבים מטיילים לי בכל הגוף והנפש שלי צועקת לאיזון שהיא לא תמיד מצליחה למצוא בתוך שגרה ומחוייבות ואנשים
זה דפוק זה כל כך דפוק והחלק הכי דפוק זה שעד לפני שנה שנתיים הייתי במקום כל כך שונה
עברתי תהליך כל כך ארוך מול הפוסט טראומה שלי וחשבתי שהחלמתי ופוף
נפגשתי עם הפסיכיטארית שבוע שעבר כדי לקבל חוות דעת לביטוח לאומי
דחיתי את המפגש איתה כמה חודשים כי המפגשים איתה תמיד מרוקנים אותי
צובעים את כל החולשות והפגמים והפגיעות שחוויתי במרקר זורח
נותנים לגיטימציה לכל קושי שאני חווה
והפתרון הוא תמיד אותו דיכוי סימפטומים מטומטם:
מרשם לתרופה שעוד לא לקחתי וגם לא אקח לעולם
ניסיתי שתי תרופות לפני 5 שנים, כשרק אובחנתי
זו היתה התקופה הכי קשה בחיים שלי והייתי זקוקה לכל עזרה שיכולתי לקבל
כדור אחד עשה לי רע ממש, כדור שני עשה דווקא טוב, אבל לא פתר לי שום דבר. הפסקתי לקחת אותו
אני לא מאמינה בדיכוי סימפטומים ואני לא מאמינה בקיצורי דרך
אם מאיזושהי סיבה איזון החומרים במוח שלי הופר ומנגנון השינה שלי נדפק
אני אצטרך למצוא דרך אחרת לחזור לאיזון ולתקן אותו
אז נפגשתי איתה והיא עברה על כל החיים שלי עם זכוכית מגדלת
חיפשה עוד ועוד חולשות ופגמים ושריטות שמסבירים את הקושי שלי לתפקד
שבוע אחר כך קיבלתי מסמך עם ערימת אבחונים חדשה
ואחד מהאבחונים שקיבלתי זה מה שגורם לי להרגיש את החרדה הקיומית שאני חווה כרגע
עזבו את זה שהאבחון מופרך ומעוות
עזבו את זה שרוב השיחה שתקתי ונתתי לה לזרום לכל כיוון שעלה בדעתה שיכול לעזור לי בתביעה
ולא תיקנתי אלא אם זה באמת הרגיש לי שקרי
ועזבו את זה שהיא נתנה את האבחון הזה רק בשביל ביטוח לאומי
זה רק חלק ממה שמפריע לי, כי בכל הגשת התביעה היה לי חשוב להידבק לאמת
כל איש מקצוע שניסה לנפח לעוות או להוסיף לסיפור שלי עצרתי
הסיפור שלי מספיק, ואם הוא לא מספיק אז כנראה שזה לא שלי
אבל כוסאמק האבחון שהיא הדביקה עליי זו תווית נוראית ומיותרת לגמרי
גם לביטוח לאומי וגם לי
פצצת אטום גרעינית שאם היא נופלת בידיים של הבן אדם הלא נכון
האמינות שלי נשרפת
אז סיפרתי למטפל, שצחק על האבחנה וצחק על הפסיכיאטרית
והסכים איתי שאני צריכה לקבור את הפצצה הזאת ולא לדבר עליה עם אף בן אדם בעולם
גם לא עם אמא שלי. קצת עצוב לי שאני לא סומכת על אמא שלי שאם היא תשמע על האבחנה הזאת היא לא תשתמש בה נגדי
דיברתי עם החבר הכי טוב שלי ורציתי לצחוק על זה
הוא כנראה הבן אדם היחיד בעולם חוץ מהמטפל שלי שאני מסוגלת לחלוק איתו כזה דבר
נתתי לו הקדמה ארוכה ומפורטת...ושיתפתי
הוא קצת שאל קצת התעניין קצת צחק קצת שיתף קצת שלל קצת לא שלל
ואז הרגשתי את החרדה הקיומית הזאת
מה אם טעיתי בזה שסיפרתי לו
מה אם המידע הזה ידלוף איכשהו
מה אם הוא יצחק עליי ובמקום להצחיק אותי
זה רק יבעית אותי עוד יותר
מה אם הוא יסתכל עליי אחרת
אני מבועתת לגמרי בחיי
אם מישהו שרד עד לכאן
אני ממש אבל ממש צריכה תמיכה
וחיבוק
וחוסר שיפוטיות