אודות

אני פרפר אדם. רעמת תלתלים ואהבה גדולה לעולם לטבע ולחיים.
אני מציירת, מנגנת, כותבת ומלחינה.
שרה במקלחת ורוקדת לעצמי מול המראה.
אני במסע החלמה מול מישהי, קרובה שלי, ילדה יונה, נפשי שלי.

חברים

נושאים

אהבה  (29)
בדידות  (25)
רגשות לא פתורים  (24)
פיברומיאלגיה  (17)
פוסט טראומה  (13)
אני ועצמי  (10)
חיבוק  (9)
כאב  (6)
פריקה  (6)
קורונה  (4)
שירים  (3)
אבל  (2)
אושר  (1)
אני אוהבת  (1)
בכי  (1)
הומור  (1)
חברות  (1)
מורכבות  (1)
משפחה  (1)
נצח  (1)
תהליך  (1)
תשוקה  (1)

אוהבת

• טבע

• אומנות

• מוזיקה

• גשם

• מדורה

(סמדר וינשטוק)

לא אוהבת

• רגשות מתערבבים

• אנשים מזוייפים

ז'אנרים

• Blues

• Funk

• Folk

• Alternative Rock

• Rock & Roll

• Oldies

• Deep House

• ישראלי

• מוזיקת עולם

אמנים ישראלים

• אמיר דדון

• נרקיס

• הדס קליינמן ואביב בכר

• אורות

• אביתר בנאי

• עידן רייכל

• נתן גושן

• אהוד בנאי

שירים שמלווים תקופה

• פרפר אדם-אביב בכר והדס

• Zamilou-Bu Kulthoum

• ניגון של הרב קרליבך-אורות

• Dont let me down-Paolo Nutini

• Summer-Skinshape

• Keeping me alive-Jonathan Roy

• Man O To -Nu

• Breath me-Sia

• על כנפי הדמיון-יציאת חירום

• Gamabia-sona jobarteh

• Howling Around My Happy Home-D

• Desperado-Rihanna

• Fallin-Nicola Cavallaro

• Change-Tracy Chapman

חרדה קיומית

07/05/2020 15:33

תלתל

אני מרגישה פחד

חרדה קיומית

כבר למעלה משנה, מאז ההצפה של הפוסט טראומה וההתפרצות של הפיברומיאלגיה אני לא מצליחה לעבוד

עבדתי לפני כן ב-3 עבודות, עבדתי מהבוקר עד הלילה והרווחתי יותר ממשכורת מינימום, שזה די מרשים מבחינתי

הייתי בזוגיות והייתי מוקפת חברים ולראשונה בחיי לא הרגשתי בודדה או שרוטה מהחיים

ופוף בבת אחד החיים הטיחו אותי הביתה סגרו לי את הדלת ואמרו לי שבי לנוח, הגיע הזמן לטפל במשקעי הנפש

לקח לי כמה חודשים להבין שמשהו לא בסדר, להבין שזה לא בשליטה שלי ולהבין שאני צריכה עזרה

לקח לי זמן לגייס את הכוחות שהייתי צריכה בשביל לדאוג לעצמי, אבל נכנסתי לזה בכל הכוח

מטיפול רגשי לטיפול אורטופדי, דיקור סיני, פעילות גופנית, יוגה, תזונה נכונה

מערך שלם של בריאות נפש-גוף. קיוויתי שזה ייפתר לפני הלימודים אבל

התחלתי ללמוד, זה מה שהחזיר אותי לסוג של תפקוד, ואם לא הקורונה לא הייתי שורדת את הסמסטר הנוכחי

אבל לא הצלחתי לפתור את הבעיות, והאנרגיות שהשקעתי בלטפל בעצמי בכל המישורים ולהחזיק חיים ושגרה וליצור קשרים חדשים

האנרגיות האלה רוקנו אותי

זאת לא הפעם הראשונה שאני צריכה לבנות את המעגלים החברתיים שלי מחדש

אולי הם מתרחקים ממני, אולי אני מרחיקה אותם

אבל אני תמיד נשארת לבד

אני בקושי מצליחה לישון, בקושי מצליחה לקום, בקושי מצליחה להתרכז, הזיכרון שלי מחמיר, הכאבים מטיילים לי בכל הגוף והנפש שלי צועקת לאיזון שהיא לא תמיד מצליחה למצוא בתוך שגרה ומחוייבות ואנשים

זה דפוק זה כל כך דפוק והחלק הכי דפוק זה שעד לפני שנה שנתיים הייתי במקום כל כך שונה

עברתי תהליך כל כך ארוך מול הפוסט טראומה שלי וחשבתי שהחלמתי ופוף

נפגשתי עם הפסיכיטארית שבוע שעבר כדי לקבל חוות דעת לביטוח לאומי

דחיתי את המפגש איתה כמה חודשים כי המפגשים איתה תמיד מרוקנים אותי

צובעים את כל החולשות והפגמים והפגיעות שחוויתי במרקר זורח

נותנים לגיטימציה לכל קושי שאני חווה

והפתרון הוא תמיד אותו דיכוי סימפטומים מטומטם:

מרשם לתרופה שעוד לא לקחתי וגם לא אקח לעולם

ניסיתי שתי תרופות לפני 5 שנים, כשרק אובחנתי

זו היתה התקופה הכי קשה בחיים שלי והייתי זקוקה לכל עזרה שיכולתי לקבל

כדור אחד עשה לי רע ממש, כדור שני עשה דווקא טוב, אבל לא פתר לי שום דבר. הפסקתי לקחת אותו

אני לא מאמינה בדיכוי סימפטומים ואני לא מאמינה בקיצורי דרך

אם מאיזושהי סיבה איזון החומרים במוח שלי הופר ומנגנון השינה שלי נדפק

אני אצטרך למצוא דרך אחרת לחזור לאיזון ולתקן אותו

אז נפגשתי איתה והיא עברה על כל החיים שלי עם זכוכית מגדלת

חיפשה עוד ועוד חולשות ופגמים ושריטות שמסבירים את הקושי שלי לתפקד

שבוע אחר כך קיבלתי מסמך עם ערימת אבחונים חדשה

ואחד מהאבחונים שקיבלתי זה מה שגורם לי להרגיש את החרדה הקיומית שאני חווה כרגע

עזבו את זה שהאבחון מופרך ומעוות

עזבו את זה שרוב השיחה שתקתי ונתתי לה לזרום לכל כיוון שעלה בדעתה שיכול לעזור לי בתביעה

ולא תיקנתי אלא אם זה באמת הרגיש לי שקרי

ועזבו את זה שהיא נתנה את האבחון הזה רק בשביל ביטוח לאומי

זה רק חלק ממה שמפריע לי, כי בכל הגשת התביעה היה לי חשוב להידבק לאמת

כל איש מקצוע שניסה לנפח לעוות או להוסיף לסיפור שלי עצרתי

הסיפור שלי מספיק, ואם הוא לא מספיק אז כנראה שזה לא שלי

אבל כוסאמק האבחון שהיא הדביקה עליי זו תווית נוראית ומיותרת לגמרי

גם לביטוח לאומי וגם לי

פצצת אטום גרעינית שאם היא נופלת בידיים של הבן אדם הלא נכון

האמינות שלי נשרפת

אז סיפרתי למטפל, שצחק על האבחנה וצחק על הפסיכיאטרית

והסכים איתי שאני צריכה לקבור את הפצצה הזאת ולא לדבר עליה עם אף בן אדם בעולם

גם לא עם אמא שלי. קצת עצוב לי שאני לא סומכת על אמא שלי שאם היא תשמע על האבחנה הזאת היא לא תשתמש בה נגדי

דיברתי עם החבר הכי טוב שלי ורציתי לצחוק על זה

הוא כנראה הבן אדם היחיד בעולם חוץ מהמטפל שלי שאני מסוגלת לחלוק איתו כזה דבר

נתתי לו הקדמה ארוכה ומפורטת...ושיתפתי

הוא קצת שאל קצת התעניין קצת צחק קצת שיתף קצת שלל קצת לא שלל

ואז הרגשתי את החרדה הקיומית הזאת

מה אם טעיתי בזה שסיפרתי לו

מה אם המידע הזה ידלוף איכשהו

מה אם הוא יצחק עליי ובמקום להצחיק אותי

זה רק יבעית אותי עוד יותר

מה אם הוא יסתכל עליי אחרת

אני מבועתת לגמרי בחיי

אם מישהו שרד עד לכאן

אני ממש אבל ממש צריכה תמיכה

וחיבוק

וחוסר שיפוטיות

תגובות

JustMe

07/05/2020 18:12

לא הייתי בסיטואציה שלך, אני בטוח שהיא מורכבת הרבה יותר ממה שאני מדמיין. אבל אני יכול להגיד לך שלכולם יש רגעים או שיעורים בחיים שגורמים להם להרגיש שרוטים ובודדים. ויפה שלקחת את זה ברצינות, ובכלל שהבנת שאת צריכה את עזרה, כי זה צעד שאני אישית ראיתי הרבה אנשים שלא מסוגלים לעשות.
אני חושב שאחד הדברים שאני יכול להזדהות איתם זה שמבחינה נפשית דברים משתנים נורא מהר, כמו שאמרת שלפני שנתיים היית מישהי אחרת...אצלי זה קרה בשנה למשל, המצב שלך והדרך שבא את רואה את העולם יכולים להשתנות בצורה קיצונית, ולומדים מזה אני מניח. חלק מהחוויות שלנו.
מאחל לך שלאט לאט תמצאי גם את הדרכים לתפקד כמו שצריך ובאמת לישון ולהרגיש יותר טוב, ולהשתחרר מהחרדה הזאת.
ואגב, שתדעי שבנושאים האלה כולם מסתירים משהו, בין אם זה דיכאון או שהם לוקחים כדורים או משהו שקשור לצבא שעזר להם להשתחרר ואף אחד לא יודע. אז אולי זה מופרך לגמרי ומעוות, אבל יש מצב שהמטרה שם חשובה יותר מהדרך. את באמת באמת לא לבד ♥
בהצלחה :)

כתוב תגובה

תלתל

07/05/2020 20:27

תודה ♥ ממש ♥

כתוב תגובה

07/05/2020 23:29

קודם כל, אני שולח לך חיבוק ארוך ותומך, ואני לעולם לא אשפוט אותך, בעיקר כי את לא אשמה בדבר.
לכל אחד יש תקופות שפל ויש תקופות שהיינו רוצים למחוק מדפי ההסטוריה האישית שלנו, אבל אותן תקופות הן מה שבונות את מי שאת. לטוב ולרע. ונראה שעם כמה שזה נשמע מגוחח ואירוני, זה ייצב אותך לטוב.
את מעניינת, ואת נשמעת מישהי שאפשר לשקוע איתה לשיחות חסרות סוף.
ואת באמת לא לבד, אף פעם ❤

כתוב תגובה

תלתל

08/05/2020 01:43

חיבוק ארוך חזרה ⁦♥️⁩

כתוב תגובה

אחת שיודעת

08/05/2020 09:21

קודם כוללללל חיבווווווווקקקקקקק ענק!!!!
שנית, אני מבינה אותך הובחנתי עם פוסט טראומה אני גם לא מאמימה בכדורים (לקחתי תקופה מסויימת שבה הייתי מתעלפת כול יום כמעט) והפגישות עם הפסיכיאטרים/מטפלים באמת לא קלים

את יודעת להשים את האצבע על מה שעושה לך רע?
את יודעת להסביר ? או שאת לא רוצה לחשוף את זה פה?

אני שמחה שיש לך את החבר
ואני תמיד יכולה להיות אוזן קשבת אם תרצי.

חזרתי ואוהבת מלא :*

כתוב תגובה

תלתל

09/05/2020 21:55

תודה יקרה!
הפגישות עם המטפל דווקא טובות, קשות אבל מרפאות
הפגישות עם הפסיכיאטרית לעומת זאת רק פותחות את הפצעים עוד יותר, ומטייחות בעיות עם כדורים
קיבלתי בביקור האחרון אצלה אבחון שמטריד אותי. המטפל שלי צחק על האבחון ומחה עליו בתוקף, אבל זה בכל מטריד אותי. פחות בגלל האבחון עצמו, כי הוא באמת מופרך לגמרי, ויותר בגלל הפחד שהוא ידלוף החוצה ואנשים יסתכלו עליי בצורה אחרת. ההרגשה הזאת שיש לי סוד שהבן אדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו עם הסוד הזה זה המטפל שלי...ההרגשה הזאת גרמה לי להרגיש שהניחו לי פצצה גרעינית ביד
ואז כשסיפרתי לחבר הרגשתי פתאום כל כך חשופה ופגיעה...הייתי מבועתת לגמרי

כתוב תגובה

תלתל

09/05/2020 21:56

כיף שחזרת!!! :*

כתוב תגובה

קבלת עדכונים

רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS

חיפוש

ארכיון

פברואר 2021  (2)
דצמבר 2020  (2)
נובמבר 2020  (1)
אוקטובר 2020  (6)
ספטמבר 2020  (14)
אוגוסט 2020  (6)
יולי 2020  (18)
יוני 2020  (16)
מאי 2020  (24)
אפריל 2020  (18)

מבוקש/ אדמיאל קוסמן

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

שיר טיבטי

אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק
אני נופל לתוכו.
אני אבוד… אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל.
עיני פקוחות:
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני עוקף אותו.

אני הולך ברחוב אחר.